גוף של מורה ליוגה

הגוף שלי הוא חלק בלתי נפרד ממני. אוקי, זה אמירה סתומה. הרי ברור שכך. אילולי הגוף לא הייתי. הגוף שלי הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלי. אני – אני (I am who I am), דרך הגוף שלי. הגוף שלי הוא כלי בשבילי לביטוי- לאמירה, ללהיות (to be) בעולם. אני הגוף שלי.

כמורה ליוגה, אני מתעסקת בגוף. כל הזמן. במהלך שיעורים שאני מלמדת, אני מדברת עם אנשים שהם ממש גוף. אני לומדת אותם - דרכם, מזהה תנועה, נשימה, מאמץ ושחרור. הגופים מספרים על ימים של לחץ לפעמים שמחה, התרגשות. הצטברויות של עומסים בתוך משפכים אזוריים שיודעים כל כך טוב לאסוף לתוכם את הכבדות של היום יום. רגליים, ידיים, אגן. מפרקי ירך אלוהיים. לסת. וואו הלסת, כמה היא מספרת בשתיקתה-בנעילתה-באחיזתה העיקשת.

אני מתעסקת ועוסקת וחושבת על הגוף שלי. בשיעורים, כשאני מלמדת- איך להדגים, איפה אני דוגמה- איפה דווקא לא. איך ללמד דרך הגוף את הגוף ולפעמים זה בכלל מילים. נוגעת. משתמשת במשקל בכוח בחיבור שלי כדי לקרקע אחרים. למתוח להרגיע לפזר מתח. לעורר אזורים רדומים-לצרף. הגוף שלי הוא הכלי שלי, אני הגוף שלי. ביום יום, כשאני לא "מורה ליוגה" בתפקיד, אני חושבת על תנועות-תנוחות-מנחים של גוף שהם בעצם יוגה ביום יום, הרגלים גופניים חזרתיים קטנים וגדולים שממבט יוגי, ממבט של מורה ליוגה מרכיבים איזשהו פזל על הבנת הגוף. איך הגוף פועל- ואיך מנתבות את הידע שכבר טמון בו דרך המפגש היום יומי שלו עם העולם, ההיות שלו בעולם לסיפור שלם. הגוף מספר את כל המפגשים- לא שוכח כלום. שכבות על גבי שכבות של מנחים, תנועות, הרגלים שחקוקים (engraved). זה חומר העבודה שלנו.

להיות מורה ליוגה זה להיות מישהי שמסתכלים עליה. מסתכלים על הגוף שלה. הגוף שלך, הוא גם הסיפור שלך. "אה, את מורה ליוגה? איזה סוג? אשטנגה... וואלה.... זה מהקשים אה?" עיניים מביטות, מחפשות, משוות. "אשטנגה... ואללה... מה, אז את ממש גמישה הא?" יש בזה משהו חשוף. מצד שני, יש בזה משהו גם אוסף. הרי אנחנו תמיד חשופות, תמיד המבט בוחן, עובר, מסתכל- שם. אנחנו תמיד נמדדות. כמורה ליוגה- הרפרנס, היחס הוא אחר, אמות המידה הן שונות מהציפיה ה'רגילה'. הגוף לא נמדד (רק) על פי ה'יופי' שלו, עד כמה את תואמת את סטנדרט היופי ה'מקובל' והמצופה ממך כאישה. ואת זה אני אוהבת. הגוף שלי מספר- כמה אני מחוברת. אליו- לאדמה- לגופים בכללי. הגוף שלי מספר חוזק עוצמה וגם רכות והרפיה עמוקה מאוד. הגוף שלי אסוף ומסוגל, הגוף שלי הוא גוף שעושה ומלמד- מזיז דברים בעולם.

הייתה לי מורה נהדרת ליוגה פעם. אנחנו כבר לא גרות קרוב ועבר המון זמן. אבל אני זוכרת שכשהייתי מדברת עליה עם חברות שמתרגלות יוגה, היו אומרות לי, "מי? אה! זאתי- עם התחת הגדול". כן. ככה הן היו קורות לה, המורה עם התחת הגדול. עד ששמעתי את זה מאחרות, אף פעם לא חשבתי על התחת שלה או על המימדים שלו. אחרי הכעס והתסכול ואולי בעיקר האכזבה מהחברות- שככה מחפיצות, מכניסות את המבט הזה המודד השופט המקטין (מגדיל) אל תוך המרחב המרפא שלי, אל תוך היוגה שלי- אחרי כל אלה, נפער פתח קטן של הבנה וחמלה. שכן, על אף שזה לא שייך לטעמי, בכלל. לא ליוגה ולה לשום תחום ומקום- לשייך אנשים לגוף שלהם באופן שהוא שיפוטי, לחלקי הגוף שלהם- בכל זאת זה השיח שאנחנו מכירות שאנחנו כל כך רגילות אליו. התפיסה שאנחנו הגוף שלנו במובנים ובמשמעויות שיפוטיות היא תפיסה מופנמת ועמוקה, שורשית- בעיקר עבורינו הנשים. אנחנו קשורות לגוף שלנו בדר כלל לא במובנים משחררים, קשורות bound לגוף שלנו במשמעויות השיפוטיות שלו. כגוף שצריך לעצב, להגביל, להקטין, לשטח, להיראות. קשה עד בלתי אפשרי לנתק את השיח המופנם הזה מהיוגה שלנו, ממרחבים יוגיים שאנחנו בהם.

עדיין מכעיס אותי ואף מתסכל, כשאומרים על ההיא, מורה אחרת, מישהי מדהימה וחכמה- אין סוף של עוצמה שייסדה שיטת יוגה שלמה, שגם עליה אומרים, "נו מי? אה זאת, עם ה'תחת גדול', המורה המלאה". אנחנו, המורות ליוגה, אנחנו בגוף שלנו. מאוד. מסתכלים על הגוף שלנו. אנחנו מדגימות, מצביעות עליו מנכיחות אותו ואותנו דרכו. חשוף. ואז אמירה כזו. שיפוטית-מבתרת-קוטעת- אלימה? הרי, שמעתי אחרים.ות מדברים על הגוף של אותה המורה, אותו גוף, בשפה של איכויות. איזו עוצמה, רכות. היא נכנסת לתנוחות ב"אפס מאמץ". דיוק. אותו גוף. אותה מורה ליוגה. מבט אחר לחלוטין.

אולי הדרך החשובה ביותר שנעשה ביוגה, זה לשנות את השפה שבה אנחנו מבינים.ות עת עצמנו ואת הגוף שלנו. את נקודות ההתייחסות שלנו והמדדים. השחרור האמיתי הוא תפיסתי. גם האדם הable bodied בעולם ירגיש כבול אם לא ייפרד מהמבט ההשוואתי והתלוי, השיפוטי.