אנחנו נפגשות אחת לשבוע. אני וארבע נערות. הצעירה בת 12 והגדולה בת 16, בגרויות - וזה.
לאט לאט נוצרה לנו קבוצה מחוייבת, מרחב שקורים בו דברים מופלאים.
לא מובן מאליו - שהן באות.
לא מובן מאליו שהן יושבות עם עיניים עצומות ומקשיבות לנשימה.
לא מובן מאליו שהן פורשות את הידיים לצדדים בברכה לשמש, או קופצות אחורה לצ'טורנגה (שכיבת שמיכה).
לא מובן מאליו לדבר איתן על מבנה האגן ו"שרירי ההתאפקות" (מושג בהשאלה ממורה אחרת- נפלאה).
לא מובן מאליו שהן עוצרות אותי- שואלות. מתאמצות. מנסות שוב. אומרות שקשה. אומרות שרוצות להצליח.
לא מובן מאליו שהן עומדות על מהזרן שלי ובעצמן מנחות חלקים מהשיעור, מנחות את ברכת השמש, מוסיפות הנחיות אישיות. מסתרבלות קצת עם שאיפה-נשיפה, ימין ושמאל, אבל ממשיכות.
לא מובן מאליו שהן משחררות הכל בסוף, מבקשות את הכריות לעיניים כדי שתהיה הרפיה מלאה - באמת.
שום דבר מזה לא מובן מאליו. לא עבור א-נשים בכללי, נשים בפרט ויותר מזה - עבור נערות. להרגיש בנוח להיות בגוף, לנוע, לנשום, לדבר על הגוף, ללמוד דרכו, לנסות ולהשתדל. להתמודד עם מה שפחות "מוצלח", לעשות יוגה- לתרגל.
אני לא ממש מתכננת את השיעורים שלנו. בכללי, אני לא ממש מתכננת שיעורים. במעט הפעמים שתכננתי- היה מפוספס. ככה שאני עובדת עם מה שהן מביאות אל תוך המרחב, אל תוך התרגול. וזה תרגול חד פעמי- כזה שמותאם למה שקורה עכשיו (יש מעט מזה בימינו- דברים חד פעמיים...). הן מביאות איתן- עייפות לפעמים, לעתים דווקא אנרגיה מבעבעת, חלק ביישניות ומכונסות. עם הזמן זה נפרם, הגוף מתחמם ונפתח.
בשיעור האחרון, יצא שדיברנו על "להתאים את עצמנו". זה התחיל ממחשבה על בגדים (לבשתי סוודר שהיה קטן עלי ושיתפתי אותן שלא נוח)- ועל איך שמידות של בגדים זה משהו שיכול לגרום לנו לתסכול והשוואות לתחושה לא טובה עם עצמנו- חוסר סיפוק. שיתפתי אותן שפעם היה לי רעיון לייצר שיטה חדשה למיון וקטלוג בגדים. שבמקום מידות, בגדים יהיו מחולקים לצורות- מבני גוף. משולש, ריבוע, עיגול, אליפסה. צחקנו וחשבנו כמה זה יכול להיות טוב שתהיה שיטה שלא מקטלגת אותנו על סקאלה מקטנה (טוב ונחשק) לגדולה (רע- כשלון), אלא כזו שבכלל לא מאפשרת השוואה- לא שמה לנו ציון. נכון, זה לא ככה. אבל שתלנו רעיון, ואת האפשרות לבקר - לא את עצמנו, אלא את השיטה.
אחר כך יצא שדיברנו על כסאות. כן, כסאות. אמרתי להן שבכללי לשבת על כיסא זה לא דבר שטוב לגוף שלנו. הן שאלו - למה?
המממ.... מרוב שזה ברור לי, לא ידעתי מה לענות. זה קורה לפעמים, לכולנו. אנחנו מאמינות במשהו, "יודעות" שזה נכון, מבחינתנו ללא עוררין, אז לא עוצרות שניה לחשוב למה.
למה? אז אמרתי את מה שהיה לי - וזה שבתרבויות רבות, יושבים על הרצפה. ושזה משמר את הגמישות במפרקי הירך ואת הגב הארוך והזקוף. ואחרי מחשבה הוספתי- שבישיבה על כיסא, אנחנו בדרך כלל נשענות אחורה, קורסות בגב. ואז זה התחבר לבגדים- שכמו שאנחנו כל הזמן מרגישות שאנחנו צריכות להתאים את עצמנו לבגדים ולמידות של בגדים- גם הכיסא זה משהו שאנחנו מתאימות את עצמנו אליו. קצת אחרת, כן, אבל הכיסא לא מותאם למימדים ולמידות של כל אחת מאיתנו ולכן אנחנו מתאימות את עצמנו לכיסא. והגוף מתרגל- למבנה שלו, ולא להפך. בישיבה על כיסא אנחנו פחות מחוברות לקרקע, פחות בתנועה. אז אמרתי -שאולי כדאי להקפיד לשבת עם הרגליים על הקרקע כשיושבות על כיסאות, ולנסות לשבת יותר על הריצפה, ועברנו הלאה.
"להתאים את עצמנו" עלה בפעם האחרונה בהקשר של עמידת ראש. כמה התרגשות יש סביב עמידת ראש. באמת. מתרגלים.ות בכל הגילאים נרגשים מעמידת ראש. זה באמת כיף. ומרשים- לעמוד על הראש. לשנות לחלוטין את הפרספקטיבה שלנו על העולם. אז ניסינו לפרק את המשמעות של עמידת ראש. כשאני מנסה "להתאים את עצמי" לתנוחה- מתמקדת ב"להצליח" לעמוד על הראש- אני בדרך כלל חווה תסכול. ונופלת. אבל אם אני משחררת מהנסיון "להצליח" לעמוד על הראש- מההתאמה של הגוף אל תוך התבנית התנועתית הזו- אז מתפנה מקום לחשוב על מה הגוף צריך לעשות כדי- בסופו של דבר להגיע למצב של עמידה על הראש. מתפנה מקום לחשוב על הפריסה של האמות אל תוך המזרן, וההרחבה של השכמות והכתפיים. ועל האופן שהגוף מתארגן סביב ציר מרכזי ברור שאליו בסופו של דבר מתחברות הרגליים. אולי בסוף תהיה עמידת ראש. ואולי לא. אבל זה לא באמת משנה כי הדיאלוג התחיל. והוא מעניין.
זו הבלחה אל תוך הקסם שקורה בחוג שלנו.
כל כך קסום, שהייתי חייבת לשתף.
Comments