איך אנחנו מבינים.ות את הגוף שלנו? את גשמיותנו? הגוף הוא מצד אחד דבר מאוד גשמי ומוחשי- עובדה קיימת ומוגמרת, מצד שני, הוא בהכרח נחווה דרך התפיסות שלנו לגבי עצמנו ולגבי העולם, מחובר לתפיסות כמו איך גוף 'אמור' להיראות, מה 'נחשב' (יפה, מוצלח) או לא. המאפיינים הפיזיים של הגוף מקבלים משמעות עבורינו דרך התפיסות והדעות שלנו לגבי הגוף שלנו ושל אחרים, הערך החברתי המיוחס למאפיינים הפיזיים שלנו ביחס לחברה בה אנו חיים.
כשאנחנו מתרגלים.ות יוגה, אנחנו פוגשים את גשמיותינו. על אף שיוגה מכוונת לאיזושהי 'יציאה' מהגוף, לתודעה שקטה, התרגול של רובנו (במערב) הוא תרגול פיזי ויש בו אלמנט שמנכיח את הגוף. אצל רבים מאיתנו, מפגש זה הוא לאו דווקא מפגש נעים, הוא יכול להציף מורכבויות. עבורי, מפגש זה והמורכבויות שלו מושקט בדרך כלל דרך תרגול פיזי מאתגר שמאופיין בתחושתיות גבוהה, אני אוהבת להזיע! תרגול האשטנגה מאפשר לי לצאת מתחושות קשות לגבי הגוף, גורם לי להרגיש טוב גם כאישה, מן רי-קליימינג של הגוף. להיות אישה חזקה זה פמיניסטי בעיני!
על אף שהתרגול הפיזי המאתגר יכול רוב הזמן לייצר חוויית תודעה שקטה, הוא לעתים מייצר גם חוסר סבלנות ומן השתוקקות לחוש את הקושי ואת הפורקן שמתלווה אליו בכל פעם שאנחנו עולים על המזרן. מערכת היחסים הזו יכולה להפך לסוג של התמכרות אבל חמור מכך, לייצר שיח בעייתי עם הגוף. במצב שאני מתמסרת להשתוקקות הפיזית והפורקן שבתרגול המאתגר, יעלו לעתים תחושות של כעס ותסכול על הגוף עצמו כשהוא לא מייצר את החוויה המתבקשת, לא 'מספק את הסחורה'. הגוף במצב הזה נחווה כלא צייתן בדינמיות שלו, ויכול לעורר הרגשה שאנחנו מנסים ולא מצליחים לשלוט בגוף, נלחמים בזליגה שלו החוצה.
אישית, התסכול אצלי מתעצם על אחת כמה וכמה כשמה שמאט אותי הוא הווסת. אולי בגלל שאני אוהבת להרגיש אישה חזקה דרך פיזיות מסוימת, יש בי צד שכועס ומעדיף להתעלם מזמנים בחודש, בחיים, שדורשים ממני להאט או להתאים את התרגול. אבל האישה החכמה יותר שבי, מבינה שזה כעס מוטעה ולא מוצדק. כולנו, וכל הגופים שאנחנו, נמצאים בהשתנות מתמדת. הרי אנחנו יודעים.ות שאין כזה דבר התקדמות ליניארית, לא בתרגול ולא בחיים. ברגעים מסוימים הגוף מאותת להוריד הילוך, ואח"כ אוגר כוחות לקפוץ קדימה, כדאי להקשיב לו.
המתח הזה, המלחמה של חלקנו עם הגוף בקלות יכולה לעלות איתנו אל המזרן וליצור מצב שכל עצירה, מנוחה, התאמה נחווים כחולשה או עצלות- כשלון קטן. אנחנו כמובן לא אומרות את זה בקול ולא בצורה ישירה הרי אנחנו יודעים שזה לא 'נכון' לחשוב ככה, אבל באכזבות הקטנות והגדולות, התרגול יכול להפך לזירת קרב, מלחמה שלנו עם עצמנו והשיחים והתפיסות שיש לנו לגבי איך גוף 'אמור' להיראות ומה הוא 'אמור' לעשות.
כדי לשבור את השיח הפוגעני הזה, אני מנסה לאמץ הבנה אחרת כלפי הגוף שלי, לחוות את שינויי הגוף, העובדה שהוא לא קוהרנטי, לא צפוי, לעתים מדמם, נפוח, מתעייף, לא כבעיה- אלא כתזכורת. תזכורת לכך שהווסת החודשית בעצם אומרת לנו לנוח, ושהמנוחה הזו מאפשרת צמיחה ואנרגיה בימים אחרים. אולי נוכל אפילו לאמץ גישת תרגול שקשובה לשינויים ולמעגלים האלה, נתרגל בהתאם לוסת, לירח, לעונות השנה. בסופו של דבר, המנוחה הזו, ההקשבה לקצב הפנימי היא חיונית לגוף והיא רק תחזק את התרגול שלנו.
מכאן שאנו צריכות להיות שומרות הסף, לבדוק מה הן התפיסות והתחושות שיש לנו כלפי הגוף שאנחנו פוגשות בתרגול, איך אלו משפיעים על התרגול שלנו, ולהשתדל שלא לתרגל במלחמה עם הגוף שלנו, אלא בהקשבה פנימה, ערות וקשובות למה שהגוף צריך. אף אחד לא יכול להגיד לנו איך התרגול הזה יראה, רק אנחנו יכולות לדעת מה נכון לנו. עם המורים והמורות הנכונים, שפורשים לנו את מגוון האפשרויות, עם חיזוק ושכלול התרגול והתקדמות של היכולות, אנחנו במקביל חייבות לחזק את המצפן הפנימי ששומר על הקצב- מצמצם את הפער בין הפנים לחוץ, בין החוויה הפיזית עצמה לתפיסות שלנו את הפיזיות שלנו.
נמסטה.
Comments