מזה זמן מה שאני מרגישה שהתרגול שלי תקוע. ויחד עם זה, גם ההוראה. אני מתקשה לייצר גיוון ועניין בתרגולים, לעשות דברים חדשים. אני מרגישה שאני ממחזרת חומרים. לרגעים זה מערער אותי. זהו? מיציתי את הידע שיש לי? העברתי הכל הלאה כבר? אולי אני כבר לא מספיקה. ממקום כזה, קשה ללמד.
כתבתי על כך כבר בעבר, אני לא מתכננת שיעורים. בדרך כלל זה עובד לי טוב. אני מתחילה עם רעיון, והרעיון מתפתח ומקבל צורה בהתאם למי שמגיעים.ות לשיעור, רמת האנרגיה, זמן ביום, המציאות הפוליטית המשתנה, מזג האויר. אני מתבססת על המון ידע וניסיון שיש לי ואז מתוך המפגש עם התלמידים.ות במין תנועה ריקודית, התרגול מתגלה לאט לאט שכבות שכבות, כאשר אני מנצחת על התרגול אבל לא מכתיבה אותו לגמרי. הדיאלוג ביני לבין התלמידים.ות הוא שמיצר את התנועה והוא מתבסס על מפגש גופני ורגשי, על שיתוף לפעמים בעיניים, לפעמים במילים, על שאלות שלכם.ן. אחד האתגרים בללמד בצורה כזו, הוא שזה מזמן אי וודאות ולעתים את התחושה (ובעצם הידיעה) שאין 'דרך', 'צורה' נכונה של תרגול. צריך להמציא אותה כל הזמן וזה דורש המון מוטיבציה, סקרנות ונוכחות. כל אלה, דברים שממש קשה 'לאחוז' בהם, ואז כמובן קשה מאוד לשחזר אותם. לאחרונה, אני מרגישה שלא כל כך הולך לי, אני מרגישה תקועה. ללמד מתוך דיאלוג מתמיד זו עמדה של חוסר שליטה וחוסר וודאות. את לא יודעת לאן השיעור ילך ומאוד יכול להיות שהתרגול ירגיש מפוספס. כשהשיעורים לא מתוכננים מראש, אין את הביטחון שהדברים ילכו לפי סדר קבוע ולייעד הרצוי. את צריכה להשלים עם העובדה שיהיו שיעורים שתרגישי שלא היו טובים, שלא הצלחת לממש בהם את הפוטנציאל.
אז למה ללמד ככה? זה פשוט מאוד, כי גם כשמתכננות את השיעורים עד פרטי פרטים, גם אז יהיו שיעורים 'לא טובים'. אי אפשר לייצר רצף אחיד וקבוע של חוויות טובות שכן כולנו בתנועה מתמדת ולכן הצרכים שלנו, הרצונות וההעדפות משתנים מרגע לרגע. מה שעבד היום והרגיש נפלא, לאו דווקא יעבוד מחר. שיעורים מתוכננים אולי נותנים תחושה גדולה יותר של ביטחון ושליטה, אבל בעיני הם יוצרים חומות במקומות שצריכים להיות פתוחים וחוסמים הרבה רגעים של פוטנציאל ותנועה מבורכת.
אם וכאשר מצליחות לוותר על הצורך לתכנן ולשלוט בתרגול (ובעצמנו), אנחנו נכנסות למצב קיומי של דיאלוג מתמיד. כשאנחנו מלמדות מתוך דיאלוג מתמיד, אנחנו נותנות מקום לתלמידים.ות שלנו להיות חלק פעיל מהלמידה וגם מההוראה. מעצם הויתר על העמדה של ה'יודעת', עמדת הכוח, כיוון ההראה משתנה מדרך חד סטרית מורה- תלמידים.ות, לפינג פונג אינסופי של מידע, רעיונות, תחושות וסיפורים. התרגול נהפך למסע משותף שבכל רגע יכול לשנות כיוון ולשוט למחוזות מרתקים אחרים. המרחב נהיה משותף ומפרה כאשר כל אחד ואחת מביאים את עצמם.ן בצורה גדולה ונוכחת יותר אל תוך התרגול המשותף. הרי בשביל זה באנו, לא?
גם אם זה מעייף לעתים, להיות בדיאלוג מתמיד וברמת קשב כל כך גבוהים, וגם אם לפעמים יהיו תקופות (כמו עכשיו) שנרגיש תקיעות, אני מרגישה שזה שווה את זה (בסוגריים- אני גם לא יודעת ללמד או להיות, אחרת 😊). אז יהיו לפעמים תרגולים 'לא טובים', ולא תמיד 'נצליח' לייצר את העניין וההתרגשות הרצויים, ולשחזר את ה'היי' של תרגולים קודמים. אבל הדיאלוג בינינו (ביני לביניכם.ן, ביני לביני, ביניכם.ן לביניכם.ן) ימשיך ליצר עניין ואנרגיה מתפתחת וגדלה, שהולכת ומידייקת עם הזמן ככל שאנחנו לומדים.ות את השפה אחד.ת של השניה. מתוך הויתור המשותף על הניסיון לשלוט ולשחזר את העבר, לשמור על קו ליניארי של התקדמות, אני מתרגשת לחשוב על המקומות המפתיעים שעוד נגיע אליהם יחד.
אני כמובן מזמינה אתם.ן לנסות גם. במרחבים שאתם.ן מחזיקים.ות, לתרגל דיאלוג וויתור, ולראות מה קורה. נסו להיות (קצת) יותר קשובים לקצב הפנימי שלכם.ן ושל הסובבים אתכם.ן, נסו להיות (קצת) יותר פתוחים.ות לדיאלוג עם עצמכם.ן ועם העולם. נסו להתבונן בדברים שמעוררים אתכם, מושכים אתכם.ן וגם בדברים שיוצרים אצלכם.ן תסכול ומכבים אתכם.ן. היו מודעים.ות לתנועה הטבעית שקורית בגוף-נפש והיו בעמדה שפתוחה להפתעות.
בהצלחה
שרי
Comments