מבנה הנפש-תודעה

יצא וחודשי הקיץ עמוסים במיוחד. ביחד עם זה שהילדים בבית (אמנם מתוקים), האינטנסיביות גואה. אני בטוחה שרבים מכם.ן מזדהים.ות. ומקווה שבכל זאת, לכל אחד.ת מכן יש רגעים של חופש ומרגוע. כי מגיע לנו, וחשוב למצוא זמן למלא מצבורים. לפחות זכינו השנה במזג אויר פחות מעמיס משנים עברו, זו גם נחמה.

האינטסיביות אצלי מורכבת מפיזור על הרבה מרחבים ועיסוקים שונים. הנחייה של קורס במרכז הסיוע (לנפגעי.ות פגיעה מינית בירושלים), הוראת יוגה בסטודיו, סיום ופרידה ממקום אחד, התחלה חדשה במקום אחר. בתוך האינטנסיביות- יש רגעים של התבוננות. ברגע כזה הבחנתי במשהו. הייתה לי תובנה, ידיעה ברורה שבאה מבפנים, לגבי הנפש-תודעה.

כיוון שאני גרה מחוץ לעיר, אני מתניידת רוב הזמן ברכב. לאחרונה, שמתי לב שכשאני נכנסת לרכב, יש בי צורך (עז בדרך כלל) במוסיקה או בשקט. אני או מכבה את הרדיו או מדליקה אותו בהתאם למקום ממנו יצאתי. אחרי הנחייה במרכז הסיוע- אני מדליקה את הרדיו. פול ווליום. אחרי תרגול יוגה, אני נכנסת לאוטו ואם הרדיו דולק, אני מכבה אותו מהר. לפעמים הכמה רגעים של מוסיקה או דיבורים מרגישים ממש בלתי נסבלים, נחווים כרעש תודעתי.

מבנה הנפש. אנחנו אומרות שהנפש חכמה. אפשר גם לומר שהנפש יודעת לשמור על עצמה- היא הישרדותית. ביוגה, ההתיחסות היא לתודעה אולי, החלקים של הנפש שאפשר לדעת אותם.

במרכז הסיוע, מטבע הדברים, אנחנו עוסקות בתכנים מאוד לא פשוטים. הסדנאות טעונות ולעתים ממש מציפות וקשות. אחד הדברים שאנחנו מדברות עליהם הם התמודדות עם פגיעה והחוויה של דיסוציאציה שלעתים קורית בזמן פגיעה או אחריה. דיסוציאציה, היא מצב של ניתוק רגשי, הרחקה, מיסוך, הכהיה- שמעתי נפגעות אומרות שבלי זה "הנפש תמות". כשאני נכנסת לרכב אחרי מפגש במרכז הסיוע, אני בעצמי צריכה את ההרחקה, הניתוק. אני מדליקה את הרדיו כדי להתרחק ולמסך. כדי לא להרגיש או להרגיש פחות. ברגעים אלה, המוסיקה היא הפרעה מבורכת. אני צריכה אותה.

יוגה היא השקטת תנודות התודעה.

ביוגה החתיכות נאספות.

ביוגה סוטרה של פטנג'לי (אחד הטקסטים החשובים של היוגה), מסופר על המושג 'קלשות' מצבי תודעה מכאיבים (או בלתי מכאיבים) שגורמים לתודעה לפנות החוצה, לעולם וגורעים משלמות ה'עצמי'. דני רוה, בספר חוטים פילוסופיים שביוגה של פטנג'לי, מתאר את הקלשות כתהליכים פסיכולוגיים שמובילים לפעילות פסיכולוגית מכאיבה- לסבל. מקורו של הסבל הוא לא באירועים חיצוניים לנו, בדברים שקורים לנו או בעולם, אלא באופן שאלו נחווים על ידינו ב'השתלטות' שלהם על התודעה וגריעתם משלמות הנפש.

השקטת התנודות או ה'קלשות' יכולה להתהוות במצב של 'קיווילה' - תהליך או מצב של ניתוק בין ה'עצמיות' וה'עולם', 'קיווילה' היא ידיעה ברורה של הגבול בין ה'עצמי' לבין כל מה שחיצוני לו. לעומת דיסוציאציה, שהיא מנגנון ניתוק הישרדותי שנועד להכהות ולמסך את החוויה הכואבת, 'קיווילה' היא מצב תודעתי ממוקד ומאוזן שבמהותו מתאר חיבור וצמיחה של הנפש במנותק מ'הפרעות' חיצוניות לה. על פי היוגה, ההבנה הברורה והעמוקה של גבולות העצמי, היא הדרך לחופש, ליציבות ואי תלות השקטת הקלשות- תודעה יציבה ושקטה.

ביום יום וההתמודדויות הרבות שהשגרה מזמנת לנו, הנפש חייבת להגן על עצמה. אנחנו לא יכולים.ות להיות מחוברים.ות וחשופים.ות כל הזמן, במידה מסוימת ניתוקים (רגשיים, תודעתיים) הם הכרחיים כדי לשמור על שלמות הנפש. ברגעים קשים, 'הפרעות' או הסחות דעת יכולים להיות חיוביים. מוזיקה, שיחת חולין, אולי איזה דבר מתיקות עוזרים להתמודד, ולפעמים גם יבואו מנגנונים יותר כבדים כמו הכחשה או הרחקה מהחוויה הקשה. וזה בסדר. לכל דבר הזמן שלו. הנפש חכמה, ככה היא שומרת על עצמה.

ביוגה, יש הזדמנות לתת זמן לריפוי. בתרגול, זמן שהוא נפרד מרצף החיים, יש התכנסות פנימה, מה שמאפשר לרגשות ולמטענים שאנחנו סוחבות איתנו שאותותיהם חקוקים בגוףנפש להיחשף, ולצוף לתודעה. באותם הרגעים אנחנו מתרגלות 'קיוויילה', מתבוננות ב'רעשים', ובעדינות מבקשות להניח את התחושות והרגשות הללו בצד ולפנות מקום ל'עצמנו'. בסטודיו או על המזרן- אנחנו אקטיבית מפנות את המבט פנימה, מקדישות זמן מוגדר לתרגל את הגדילה של הנפש והמנוחה שלה.

מתוך ההתמדה, התרגול ממשיך איתנו אל תוך היום יום ומתפנה מקום למיקוד והשקטה- (רגעים של) שחרור והרפיה (מלאה).