שבוע שעבר השתתפתי בסדנת יוגה. פעם ראשונה בהרבה מאוד זמן שאני התלמידה ולא המורה. עונג צרוף. מה שכל כך אהבתי בסדנה הייתה הפשטות שבה הכל קרה. כל המתרגלים.ות לומדים עם יונתן, המורה, מזה שנים רבות. מגיעים לסדנאות שלו, הולכים אחריו ואיתו. הייתה אוירה משפחתית, רגועה, לא שיפוטית. כזו שאין התעסקות בנראות, השוואה, הישגיות. קבוצה של אנשים שהגיעו למקום מסויים להניח בו גוף ונפש, לנשום, לכנס ולמקד תודעה ולעשות יוגה. היה פשוט נפלא.
במהלך הסדנה, מצאתי את עצמי (כמו באירועים דומים שנכחתי בהם בחיי) עושה אנליזה רוחבים ועומקית לחיי. בוחשת במציאות היום יומית, הילדים, העבודות המרובות, הבית המבולגן והבלגן שקורה בבית, השאיפות לעתיד, הציפיות והרצונות הלא ממומשים. מצאתי עצמי במדיטציה, מקבלת כל מיני החלטות. חותמת על חוזים ביני לבין עצמי. על כמה פעמים בשבוע אעשה יוגה, ועל הזמן שאפנה לילדים, הדרכים שבהם אפתח יותר סבלנות, יצירתיות, איך אהיה לאמא- בת זוג 'טובה' יותר, איזה תפריט מזין אבנה לעצמי, מיני משטרים שאעמוד בהם ועוד. ובתוך כל זה, באותו הזמן שאני מחתימה את עצמי על כל ההבטחות הללו, הנפלאות, המייצבות, המחזיקות את סוד האושר לחיים מאוזנים ויפים, בו בזמן אני יודעת שלא אעמוד בהן. ולפני שאני פוקחת עיניים וחוזרת, מתפשטת בי הידיעה והתובנה המרגיעה והחשובה, שזה בסדר גמור.
הזמן לבד, במרחק מסוים מהחיים, נותן פרספקטיבה. הזדמנות להתבוננות על מה שיש, וכן סימון והתכווננות לקראת מה שהיינו רוצים.ות שיהיה. ויש פער בין זה לזה וטוב שכך. חזרתי בתחושה טובה שבה היה לי את הזמן להודות ולהעריך את חיי על כל הכאוס והבלגן שהם, לשהות בתוך שלל תחומי העניין והעיסוקים המשבצים את תודעתי, להתבונן בהם ולמקם אותם בתוך קונטקסט רחב יותר, מעבר לכאן ועכשיו, ומעבר לחיים הפרטיים שלי. ומתוך הפרספקטיבה הזו, התחדדה עבורי ההבנה שהאופן שבו אנו יודעים וחווים את המציאות שלנו, את עצמנו, היא לעתים מוגבלת והיא כמעט תמיד דטרמניסטית. בפועל, הכל משתנה כל הזמן. מגפות עולמיות באות והולכות, ילדים נולדים ומתבגרים, עוברים בית, נפצעים, מחלימים, רגע אחד אנו מאוהבים, רגע לאחר מכן רבים. כל שלב ורגע בחיים וההתמודדויות היחודיות שהם מזמנים. באותו הרגע כשהדברים מורגשים בעוצמות גבוהות, קשה לקחת את הצעד החוצה ולהתבונן, לקבל פרספקטיבה, לראות את הדברים בתוך ההקשרים שבהם הם קורים. לכן, ליסוע- לסדנה, לצאת לטבע, לעצום עיניים ולמדוט, הם חשובים. ויכולים לתת את המרחק המסוים מהחוויה העכשווית, מרעשים תודעתיים כדי לחוות אותם באופן אחר, מרגיע.
כדי לא להיכוות, כדי שה'התנתקות' תהיה כזו שמחברת חזרה ולא מרחיקה, חשוב בעיני להסתכל על הדברים, על ההבטחות עם עצמנו, הציפיות והרצונות הטובים כסוג של איחולים- דברים שאנחנו מאחלים לעצמנו אך מבינים וסולחים אם וכאשר הם לא מתממשים. שכן, יש סיבה שהם השאיפות שלנו לא המציאות העכשווית. אם נפתח תסכול על הלא ממומש, אמביציה לא מציאותית, רק נתאכזב ונחווה כישלון. בחזרה לתוך המציאות שהיא חיינו, בעיני לפחות, כדאי לקחת את כל האיחולים וההבטחות ולתלות אותם ברקע התודעה כמעין מנטרות שמלוות אותנו. חלקן יתממשו, יתחזקו וחלקן לא. חלק יאבדו מהרלוונטיות שלהם וחלק יהפכו לחיוניים במיוחד. ונמשיך לטייל קרוב רחוק, נרקוד בין המצוי לרצוי ונרקום כמה שיותר הזדמנויות והערכה על הכאן ועכשיו ועל היכולת לדמיין ולשאוף למרחקים.
שנת 2022 החלה. הזדמנות לרקום תכניות ושאיפות, לחדד את המצוי והרצוי ולייצר תנועה בין זה לזה.
コメント