מתחילת דרכי כמורה ליוגה ועד היום שאלת הקשר בין כסף ויוגה נותרת בלתי פתורה. מה שאני יודעת בוודאות זה שמה שמביא אנשים ללמוד וללמד יוגה, זה לא הכסף. להערכתי, המוטיבציה של רוב האנשים שנרשמים לקורס מורים קשורה בדרך כלל ברצון להעמיק את התרגול האישי ואת הידע ביוגה, ולאו דווקא ברצון ללמד או להתפרנס מיוגה. בקורס שאני הייתי בו רובנו הצהרנו בגלוי, לפחות בהתחלה, שאנחנו בכלל לא מעוניינים ללמד יוגה. אף אחד לא רצה "להתחייב" שזה מה שיעשה "כשיהיה גדול". כיוון שלא נהוג לחשוב על יוגה במובנים של כסף, יוגה נחווית על ידי הרוב כתהליך אישי, רוחני, איזשהו משהו שאנחנו עושים עבור עצמנו או אחרים בלי קשר לצורך להתפרנס. ובכל זאת,תוך כדי קורס המורים התחלנו להתנסות בהוראה. לימדנו חברים בחינם או בתשלום סמלי כאשר לא ברור מי כאן לומד ממי, מי צריך לשלם למי? המתרגלים לומדים מאיתנו? אנחנו לומדים מהמתרגלים?. התקופה הזו זכורה לי כתקופה מרגשת של מפגשים חברתים בדשא של נווה צדק ובמיני מרחבים מאולתרים כאלה ואחרים בתל אביב. כבר אז החל הבלבול, המורכבות של העיסוק בכסף ביוגה.
סיימנו את קורס המורים. הידד! אנחנו נדרשות להחליט. האם נמשיך ללמד? אם כן, איפה? קשה ומפחיד להתברג בסטודיו, במיוחד כשאין לך ניסיון. מאתגר לייצר משהו עצמאי. מה מחפשות קודם? תלמידות? חלל ללמד בו? ובכלל מי יודע אם "נצליח" ליצר ענין ומחוייבות בקרב תלמידים. עבורי, ההחלטה ללמד קרתה סוג של מעצמה. נפלה לחיכי הזדמנות מדהימה. מורה מוערכת החליטה לעבור לקנדה וחיפשה מישהי שתעבור לגור בבית שלה שהיה גם הסטודיו שלה ובעצם למלא את מקומה. אפשר לומר שקיבלתי סטודיו ותלמידים.ות במתנה. החלטתי שזו הזדמנות שאני לא מוותרת עליה. וכך, התחלתי ללמד יוגה באופן שוטף בסטודיו הקטן בבית בשפירא. נוצרה בסטודיו אוירה משפחתית ונעימה. התמלאתי בגאווה שיש לי מקום נעים-מאפשר-מקצועי עבור אנשים לתרגל יוגה, ובכלל על כך שאנשים בוחרים להגיע אלי על אף אין סוף הסטודיואים והמורים בת"א.
יאללה, החלטנו להיות מורות.ים ליוגה. אוקי. איך מתפרנסים מזה? האם יוגה היא מוצר שאני נדרשת לשווק או למכור? האם בכלל אני המוצר? כמו שציינתי בהתחלה, לא כל כך נהוג לדבר על יוגה וכסף. איתנו לא דיברו על זה בקורס מורים ועל אף שיש את ארגון מורי היוגה שהציב איזושהי מסגרת מחירים מומלצת, בפועל שאלת הכסף ביוגה נשארת באויר ונתונה לפרשנות של כל מורה או יותר נכון, כל מורה נדרש להתמודד עם שאלה זו לבד. איך מתפרנסים מיוגה? בהודו ובמרחבי יוגה מסוימים במערב יש את מנהג ה'דאנה'. תשלום ב'דאנה' אומר שכל אחד ואחת משלם.ת על פי מה שמתאפשר לו ולפי רמת שביעות הרצון שלהם מהשיעור. מנהג זה כביכול מנתק את היוגה מהכסף, שם את הכסף בצד כאיזושהי המלצה, ושם את הדגש על התרגול עצמו, על היוגה. אני מרגישה שבפועל, נוצרת סיטואציה הפוכה. כשאין מחיר קבוע, בעצם אין חוזה בין התלמידים למורה ונוצרת תחושה של בלבול. עבור המורה, נוצרת אי וודאות, הוא איננו יודע כמה יקבל עבור השיעור, זה מציב את המורה בחוסר בטחון, באיזושהי תחושת חובת הוכחה ובעיקר, זה אומר שהוא איננו יכול להסתמך על הוראתו כמקור פרנסה יציב ובטוח. מעבר לאי הוודאות, הנוהג של תשלום ב'דאנה' שכביכול נתפס כחברתי ומאפשר, קופה על היוגה ועל שיעור היוגה הגיונות צרכניים וקפיטליסטיים. ככל שתלמידים (צרכנים) יהיו יותר מרוצים מהשיעור (מצרך) הערך של השיעור (מצרך) יעלה. במילים אחרות, האפשרות של המורה להרוויח יותר או פחות כאשר אין מחיר ידוע מראש וקבוע לשיעור, משייך ליוגה ולמי שמעביר את היוגה, מאפיינים וציפיות צרכניות. חובת ההוכחה של המורה, מייצרים אצלו אינטרס שהתלמידים יצאו מרוצים מהשיעור, שיהנו מהשיעורים כל הזמן. זהו רף שבלתי אפשרי לעמוד בו וגם שאיננו צריכים כמורים (ותלמידים) לשאוף אליו. יוגה זה תהליך, ויש במסע היוגה רגעים קשים, רגעים מתסכלים ומאכזבים, אם נייחס אותם למורה, אם נצפה לא לחוות תסכול או קושי, כנראה שנפספס את ההזדמנות להתפתח ולגדול.
אז מה אני אומרת כאן. אני חושבת שהמסר העיקרי הוא שקשה לדבר על כסף. וכשמדובר ביוגה, זה עוד יותר קשה ואפילו נחשב לטאבו במובנים מסוימים. דווקא בגלל שקשה, כל כך חשוב לדבר על זה. חשוב לייצר חוזה ברור בינינו לבין התלמידים.ות שבא לידי ביטוי, בין השאר, גם בתשלום קבוע, מסודר ומוסכם עבור השיעור. ההימנעות מלדבר על כסף או להתעסק בכסף, דוגמאת מנהג ה'דאנה', רק מייצרת רעש תודעתי עבור כל הנוגעים בדבר בעיני, מורים ותלמידים כאחד.
שרי
コメント